צהריים בהיר אחד הלכתי לאסוף את בני מהגן. כרגיל, קיבלתי דיווח על מה ואיך היה יומו של הפעוט, ובין השאר דווח לי שננשך על ידי אחד הילדים (קורה לעיתים, ואופייני לגיל הילדים בגן).

הגענו הביתה, ו....הופ למקלחת, כדי לשטוף את "ארגז החול" שהפעוט הביא עימו אחרי יום פעיל בחצר של הגן. ברגע שהיה ללא החולצה, התגלה לעיני הסימן הכחול- האדום והמבחיל של הנשיכה. לא יכולתי לעצור את הבעת הזעזוע/ כעס/ אשמה וכד'...

השאלה הראשונה שלי אליו היתה "מי נשך אותך?" שאלה זו הובילה לסיפור ארוך שסיפר לי, בו אותו ילד חטף לו ו/או דחף אותו ו/או היכה אותו ונשך אותו, כמובן בשפה מקוטעת מגומגמת, ספק עם קיים בה ערבוב מידע מכל עבר, שאופייני לגילו.
תוך כדי שסיפר לי את קורות החלק הזה של יומו בגן, התעצבתי. המחשבות שרצו במוחי היו שאולי הבן שלי "לא אהוד" ו/או "לא רצוי" בחברת הילדים, אולי "לא טוב לו בגן", אולי הוא "מרגיש לא שייך" ועוד מחשבות דומות.
אלו מביניכם שכבר מכירים אותי מהילדות, בודאי יודעים ש"פופולארית" בחברה מעולם לא הייתי. היום אני אומרת על זה –לשמחתי.

נכון, זה לא היה בגיל 3, ואני גם לא זוכרת הרבה מהגיל הזה, אלא בגילאי בי"ס יסודי ואפילו תיכון.

הייתי שקטה, נחבאת אל הכלים, דיי בודדה, החסרתי הרבה מביה"ס כי פשוט לא היה לי טוב במסגרת הזו. הרגשתי שאני לא עם אף אחד. שאין מי שממש מבין אותי. הקודים ללבוש שרווחו אז מעולם לא היו לטעמי, קודי ההתנהגות מחוץ לכותלי הכיתה מעולם לא התאימו לי באמת. זה לא שהייתי סנובית, ממש לא. ניסיתי הרבה פעמים להשתלב, אבל מעולם לא ממש הצלחתי. אני מאלה שתמיד היו להן חבר או חברה אחת. כל השאר, כאשר היית במחיצתם, היו סוג של  "Show-off", או יותר נכון show" אוף".
זוכרים איך התחיל הפוסט? בסיפור של הבן שלי על נשיכה בגן (הילד, אם לא ציינתי, בן 3). כל הסיפור המגומגם שלו על "עשו לי- שתו לי- דחפו אותי- נשכו אותי" החזיר אותי שנים אחורה לתקופה שבכלל לא קשורה אליו.

כל הרגשות מאותה תקופה וכל החששות שהיו בה צפו ועלו מתוכי. כאמא, לא הייתי רוצה הבן שלי ירגיש את מה שהרגשתי אז. הייתי רוצה שהוא יהיה אחר, משמע "מקובל" יותר, משתלב יותר ממה שאני הייתי.
בעצם, תוך כדי שסיפר לי על הנשיכה, נורא ריחמתי עליו. מאוד היזדהתי איתו, כאילו הוא זה אני.
אבל- בני הוא מי שהוא. הוא קשור אלי, אולי גם דומה לי בחלקים מאוד מסויימים באופי שלו, אבל הוא נשמה בפני עצמה. החלטתי שאני לא אחנך אותו לקונפורמיסטיות, אבל גם אלמד אותו שדבר כזה קיים. ואז, אתן לא לבחור בעצמו, מבלי להיזדהות עם הבחירה שלו.
את כל הצער שלי מהילדות שלי העברתי באותו רגע אליו על ידי ההזדהות שלי. ככה לימדתי אותו, באופן לא מודע, שעליו להיות עצוב/כועס/ חסר ביטחון. במילים אחרות- הגבלתי אותו לראייה הסובייקטיבית שלי.

מיד קול קרא לי "התעוררי! הוא רק בן 3! אין טינה בגיל הזה, אין האשמות. זה אנחנו אלו שמכניסים לנשמתם את הדברים הללו!" אז החלטתי בליבי על הסיסמא:
"לא להיזדהות. כן לחמלה!"
מה זאת אומרת? כשחומלים לא מזדהים. לא משליכים את העבר שלנו (כפי שאני עשיתי) על מקרה של מישהו אחר. לא משליכים את הרגשות שלנו על מקרה של מישהו אחר. הסיבה היא שזה פשוט לא אותו מקרה. זה קרה למישהו אחר, שונה מאיתנו. הוא מפרש את מה שקרה לו באופן שונה מאיתנו. הוא מרגיש כלפי המקרה אחרת ממה שאנחנו היינו מרגישים.
אז מה כן עושים? בשלוש מילים- מקשיבים כדי לחמול.

בהקשבה מתוך חמלה אנו מסוגלים:

1. להפריד בינינו לבין אותו אדם (במקרה שלי ההפרדה תהיה ביני לבין בני), מהסיבה הפשוטה שכל אחד מתייחס למקרה באופן סובייקטיבי אחר.

    נושמים עמוק ומפנימים זאת- אנחנו זה לא האדם שמדבר איתנו.

2. להקשיב מתוך חמלה זה לדעת לשאול את האדם (שמספר לנו את המקרה שלו)- איך הרגשת? או איך אתה מרגיש? וכך לתת לגיטימציה לרגשות שלו

   (חשוב מאין כמוהו כאשר מדובר בילדים). ותאמינו לי שזה פותח לשיחה מעשירה כפי שלא חלמתם עליה מעולם.

   אם מדובר בילדים כך הם מעשירים את  אוצר המילים שלהם, הם מבינים שמותר להם להרגיש נפרדים מאיתנו, זה נותן להם ביטחון עצמי להרגיש וכשצריך גם לפעול, להיות אינדיבידואליסטים יותר.

3. שואלים- האם את/ה זקוק לעזרה/ פיתרון? ולא מיד מציעים פיתרונות. למה? כי יכול להיות שאותו אדם בכלל לא זקוק להם.

   הוא רק רוצה לדבר עם מישהו. הוא רק רוצה "לשפוך את ליבו". הוא מבין את הפיתרון שלו, או רוצה להגיע אליו בעצמו דרך השיחה (בדר"כ זה קורה מבלי שנשים לב). להציע מיד פיתרון זה לנעול את השיחה, לצמצם אותה לגבולות מאוד מאוד מוגדרים, שלא תמיד יתאימו לצד השני, אבל אותנו הם ישאירו מסופקים, כי נהיה באגו שלנו, ו"נהיה בטוחים שעזרנו לאותו אדם", למרות שלא היה זקוק לזה בכלל.

 

שימו לב- האדם שמקשיב נמצא בחמלה דרך זה שהוא שואל שאלות את האדם השני שמדבר איתו. הוא נושם ולא מתפרץ לשיחה עם מקרה דומה שהיה לו ומתחיל לספר אותו, אלא מקשיב, שואל ומציע עזרה- לא כופה אותה. אם בכל זאת המקשיב רוצה לספר משהו אישי, הוא מבקש רשות לתאר מקרה אישי שלו, שלדעתו היה דומה, ושאולי יכול לעזור במשהו.זה שמזדהה עם האדם שמספר את סיפורו, יהנהן בראשו כל הזמן. יחכה לרווח בין המילים כדי לספר את סיפורו האישי. הוא מרוכז בעצמו, באגו שלו, ולא נמצא בהווייתו עם האדם שרוצה לדבר איתו (למרות שנדמה לו שכן). הוא משליך את כל הרגשות, התחושות והפיתרונות שלו על האדם השני והשונה ממנו. הוא יוצר גבולות ומצמצם את השיחה.

בהצלחה!