צהריים בהיר אחד הלכתי לאסוף את בני מהגן. כרגיל, קיבלתי דיווח על מה ואיך היה יומו של הפעוט, ובין השאר דווח לי שננשך על ידי אחד הילדים (קורה לעיתים, ואופייני לגיל הילדים בגן).

הגענו הביתה, ו....הופ למקלחת, כדי לשטוף את "ארגז החול" שהפעוט הביא עימו אחרי יום פעיל בחצר של הגן. ברגע שהיה ללא החולצה, התגלה לעיני הסימן הכחול- האדום והמבחיל של הנשיכה. לא יכולתי לעצור את הבעת הזעזוע/ כעס/ אשמה וכד'...

"אני לא יכולה לומר שאני באמת נהנית ממשהו. אני נמצאת בשגרה היום יומית שלי, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, מגדלת את הילדים, שאמנם תמיד נותנים לי סוג של הנאה, אבל זה לא ממש זה. אני אוכלת, שובעת, וכו' וכו', אבל אני לא יכולה לומר שאני ממש נהנית... כאילו חסרה שמחה בכל הפעולות שלי. דרייב יש לי. שמחה כנה ואמיתית, אין לי. זה מתסכל אותי מאוד".

יש לנו בעיות בחיים. זה נכון. אי אפשר להתכחש לזה, וגם לא כדאי. כל מקרה אובייקטיבי, שאנו מפרשים אותו כבעיה, מעלה ומצמיח עימו סבך שלם של רגשות, לרוב שליליים, שבאופן טבעי הופכים את אותו מקרה לסובייקטיבי בין רגע.
הדבר המעניין לגלות הוא, שמעצם היותנו בני אדם השונים זה מיזה, כל מקרה אובייקטיבי יכול להצטייר באופן שונה לחלוטין מבחינה סובייקטיבית. הדבר תלוי, למעשה, בהתייחסות הכללית של כל אחד מאיתנו לחיים.

לאחרונה אני שמה לב יותר ויותר לתזונה שלי. זה התחיל בעקבות לימודי בקורס לתזונה בריאה. מעבר להעשרת חיי המקרר, התנור והצלחת שלי בדברים בריאים, אני לומדת המון דברים על עצמי בהקשר הרוחני, ונעזרת גם בתזונה על מנת ליישם עקרונות רוחניים והתפתחות אישית.

ומקרה שקרה כך קרה- הייתי בלב ת"א,  בשיעור תזונה מעניין ביותר בו ניתן לי הרבה חומר למחשבה, ולא פחות חשוב- לעשייה.

הסתיים השיעור. יצאתי כולי שמחה, טובת לבב ורעבה לעבר רכבי החונה בחניון.

פתאום- אורות ניאון סנוורו את עיני ואת מוחי "בורקס תורכי" היה כתוב בהם. אדומים, מוארים ומגרים.

התיאור שלהלן אינו לבעלי/ות לב חלש, איסטניסטיות יתר ו/או חוש אסטטי מפותח במיוחד, אבל הוא יומיומי וכולנו מכירים אותו, כל אחד בתחום שלו.
השעה 12:00 בצהריים. מרוטת שיער, עייפה, רצוצה, תשושה, סמרטוט ביד, המגב איפשהו בבית עם הדלי לידו, בגדים מוכתמים, זיעה. נותרו לי כ- 40 ד' לסדר את הבית אחרי הניקיון כדי שאוכל להספיק להתרחץ, להחליף בגדים, ולצאת להביא את הילד מהגן, ואז- לטפל בו.
הנקודה החיובית- הבית נקי. מבולגן, אבל נקי. כמובן ש"נקי" זה עניין יחסי (גם מבולגן), סה"כ איך אפשר להספיק ב- 3.5 שעות לנקות דירה שלמה (כולל פינות נסתרות, מקרר, חלונות וכד') וגם לסדר...
אבל זה לא העיניין. העיניין הוא המרוץ המטורף הזה. בלי לנשום. בקושי לשתות. בקושי לאכול (אלא אם כן לנשנושים קוראים אוכל).
בשלב מסוים היה לי צורך להסתכל בראי ולבדוק שאני עדיין שם. שאני זו עדיין אני. אפילו אם המראה לא ממש מלבב.
כזה מרוץ מטורף אחרי הזמן. הסידורים שיש לעשות (אופס, מילה ארוכה מידי. אין זמן לחשוב עליה ביום שכזה), הקניות לבית, ועוד מטלות ועוד מטלות... אלוהים ישמור! מה יהיה?